האם רעב הוא רק תחושת בטן? או אולי בכלל זכרון ילדות?

רובנו רגילים לחשוב על רעב כתחושת בטן פשוטה – סימן מהגוף שהוא צריך דלק. אולי זו ירידה באנרגיה, כאב בקיבה, או סתם תחושת ריקנות. אבל מה אם רעב הוא לא רק עניין של גוף – אלא גם של מוח?

ומה אם ההחלטה אם אנחנו רעבים או לא, מבוססת בכלל על… זיכרון?

מחקר מסקרן מציע זווית חדשה ומפתיעה על רעב – כפעולה קוגניטיבית, שנרכשת ונלמדת כבר בשנות הילדות.

החוקרים מצאו שרעב לא מתעורר רק בעקבות שינויים פיזיולוגיים כמו ירידה ברמות סוכר או התרוקנות הקיבה, אלא גם – בעקבות שליפת זיכרונות שקשורים למזון. והזיכרונות האלה, חשוב להדגיש, לא מגיעים לבד: הם מגיעים עטופים ברגש.

תחשבו רגע – כשאתם מריחים ריח של בורקס חם, או רואים תמונה של קינוח אהוב, האם אתם באמת רעבים? או שאולי אתם פשוט נזכרים בטעם טוב, ברגע נעים, בחוויה מהעבר?

בדיוק שם, כך טוענים החוקרים, מתרחש הרעב: בזיכרון האפיזודי – הזיכרון של חוויות אישיות שכוללות את הרגשות שהתלוו להן. אותו רגש חיובי שמתלווה לזיכרון של אוכל – הוא זה שיכול לעורר את התחושה של “בא לי לאכול את זה עכשיו”.

והנה מגיע החלק המפתיע: אנשים עם פגיעה בזיכרון ההצהרתי – אותו חלק במוח שאחראי על זכירה של עובדות וחוויות – לא מדווחים על תחושות רעב. כלומר, אם הם לא מצליחים לשחזר זיכרונות שקשורים למזון, הם גם לא מרגישים רעבים. זה לא אומר שהם לא צריכים אוכל – הגוף שלהם כן – אבל הם לא מרגישים את הצורך.

מה זה אומר לגבינו?

המודל שהמחקר מציע שובר את ההפרדה הפשוטה בין “רעב פיזיולוגי” ל”רעב רגשי”. הוא מראה ששניהם בעצם שלובים זה בזה – ושגם התחושות הגופניות ביותר שלנו, כמו רעב, עוברות דרך פילטר של זיכרון, רגש ולמידה מוקדמת.

למעשה, החוויה של רעב נוצרת כשהמוח שלנו מזהה רמזים חיצוניים (כמו ריח, תמונה, סיטואציה) ומחבר אותם לזיכרון של אוכל טעים מהעבר. אם הזיכרון הזה מלווה בציפייה חיובית – אנחנו עלולים לפרש את זה כרעב, גם אם הגוף שלנו לא ממש צריך אוכל כרגע.

אז מה אפשר לעשות עם המידע הזה?

1. להתחיל לשים לב מתי אנחנו רעבות באמת – ומתי אנחנו פשוט נזכרות באוכל.

2. לשאול את עצמנו: מה הרגש שמתלווה לרעב שאני מרגישה עכשיו? געגוע? שעמום? הרגל?

3. להתבונן איך הילדות שלנו, והחוויה הרגשית שהייתה לנו עם אוכל, מעצבות את הדפוסים שלנו גם היום.

המודל הזה לא נועד לגרום לנו לפקפק בכל ביס שאנחנו אוכלים – אלא להרחיב את ההבנה שלנו על הקשר בין גוף, רגש וזיכרון. הוא מציע לנו גישה חומלת וסקרנית יותר כלפי עצמנו: להבין מאיפה מגיע הרעב, לפני שאנחנו ממהרים להרגיע אותו.

ואם מצאתן את עצמכן פתאום סקרניות להבין את הרעב שלך בצורה קצת אחרת – אתן ממש לא לבד, זו בדיוק העבודה שלי ;)

Stevenson, R. J., Yeomans, M. R., & Francis, H. M. (2024). Human hunger as a memory process. Psychological Review, 131(1), 174